<h1>ראבי"ה סימן ע"ו</h1>
<h2>דף כד.</h2>
פסק בהלכות גדולות דכל הני דאמרינן הכא טפח באשה ערוה ואפילו היא אשתו ובאשה אחרת אפילו דבר קטן מטפח וכן שוק באשה ערוה וכן שער באשה ערוה [וכן קול באשה ערוה] כל הני אסור לקרות ק"ש כנגדם, וכן פר"ח. ואומר אני דטעמא דאע"ג דאין הקול נראה לעין מיהו הרהור איכא. וכל הדברים [שהזכרנו למעלה] לערוה דווקא בדבר שאין רגילות להגלות, אבל בתולה הרגילה בגילוי שער לא חיישינן, דליכא הרהור, וכן בקולה [לרגיל בו]. וקול ליכא לדמויי [לצואה] בעששית שמותר לקרות ק"ש כנגדה, דהכא הקול שהוא הערוה גלוי אלא שאין העין שולטת בו לראות ודמיא [לצואה] מגולה לפני סומא, כן נראה לי. וראייה דגרסינן בירושלמי הכא ר' אילא וחברייא הוו יתבין קמי פונדקיא ברמשא אמרי מהו מימר מילי דאורייתא אמר ליה מכיון דאלו הו[ה איממא הוינן] חזינן מה קומי[נן] ברם כדון אסור. ואע"פ [שנראה] להקל בקול שאינו ראוי בשום ענין לראיה לא לו ולא לאחרים, אפילו הכי ראוי להחמיר. ובמסכת חלה גרס בירושלמי אהא דתנן האשה יושבת וקוצה לה חלתה ערומה הדא אמרו עגבות אין בהם משום ערוה הדתימר לברכה אבל להביט אפילו [כל שהוא] אסור (דכתיב והיה מקול זנותה ותחנף הארץ וגו'. ויש מפרשים מפני שדרכו להביט בה כשמנגנת) כהדא דתניא המסתכל בעקיבה כמסתכל בבית הרחם והמסתכל בבית הרחם כאילו בא עליה [שמואל אמר קול באשה ערוה מה טעם והיה מקול זנותה ותחנף [את] הארץ וגו', ויש מפרשים מפני שדרכו להביט בה כשמנגנת]. משמע דלברכה אינו אסור בשאינו מביט, אבל להביט אסור.
